החלטה בתיק רע"פ 8046/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים: א' כהן - שופט בכיר; מ' י' הכהן; ו-ע' שחם)), בעפ"ת 40711-08-13, מיום 23.10.2013. בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי, את ערעורו של המבקש, על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופט י' ריבלין - סג"נ), בפ"ל 6025-05-12, מיום 15.7.2013.

           בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-המשפט המחוזי. בהחלטתי מיום 28.11.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת על המבקש, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

2.             נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן, במסגרתו ייוחסו לו עבירות כלהלן: שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970; נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; והתחזות לאחר, לפי סעיף 441(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

           מכתב האישום המתוקן עולה, כי ביום 18.5.2012, בשעה 15:00 לערך, נהג המבקש ברכב פרטי, ברחוב חרשי הברזל, בירושלים. זאת, אף-על-פי שהמבקש לא החזיק באותו זמן ברישיון נהיגה ברכב, ולמעשה, מעולם לא היה ברשותו רישיון מעין זה. לפיכך, התבצעה הנהיגה המתוארת, אף ללא פוליסת ביטוח בת תוקף. בנוסף, נטען בכתב האישום המתוקן, כי באותן נסיבות, התחזה המבקש לאדם אחר, כאשר בתגובה לבקשת שוטר להזדהות, מסר לו הלה רישיון נהיגה השייך לאחר.

הדיון בבית משפט השלום לתעבורה

3.             בהכרעת דינו מיום 18.6.2012, הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (להלן: בית המשפט לתעבורה), את המבקש, על בסיס הודאתו, בעבירות אשר ייוחסו לו, בכתב האישום המתוקן.

4.             בגזר הדין מיום 15.7.2013, עמד בית המשפט לתעבורה על עברו הפלילי של המבקש, הכולל הרשעה קודמת, בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, נהיגה בקלות ראש, גרימת תאונה, ונהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח בר-תוקף (ת"פ 50002/08), בגינה ריצה המבקש עונש מאסר בפועל. כמו-כן, יש באמתחתו הרשעה נוספת, בעבירות של נהיגה בפסילה והזדהות בשם כוזב (פ"ל 3698-07-10), בעטיה נגזרו עליו, 4 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, ו-10 חודשי מאסר על תנאי, תוך אזהרה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי גזר דין מתון זה, הינו בגדר "ההזדמנות האחרונה" הניתנת לו. לאור זאת, קבע בית המשפט לתעבורה, כי חרף תסקיר המבחן החיובי שהתקבל בעניינו של המבקש, ולמרות שכיום הוא מחזיק ברישיון נהיגה, אין מנוס מלהפעיל, במקרה דנן, את עונש המאסר המותנה האמור.

           לאחר הדברים הללו, הושתו על המבקש העונשים הבאים: הפעלה של עונש מאסר על תנאי בן 10 חודשים (מתוך פ"ל 3698-07-10), בניכוי ימי מעצרו של המבקש; חודש מאסר אחד לריצוי בפועל, בחופף למאסר אשר הופעל; ו-10 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה, או נהיגה בפסילה.

הדיון בבית המשפט המחוזי

5.             המבקש ערער על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 23.10.2013, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, תוך שהוא מאשר את גזר דינו של בית המשפט לתעבורה.

הבקשה לרשות ערעור

6.             ביום 27.11.2013, הגיש המבקש, באמצעות באי-כוח, עו"ד חן הולנדר ועו"ד דודו עמר, את בקשת רשות הערעור המונחת לפניי. מבין הטענות המפורטות בבקשה, נטען בנוגע לאחת בלבד, כי היא חורגת מעניינו הפרטי של המבקש. על-פי טענה זו, חרף היותו בתוקף במועדים הרלבנטיים, התעלמו הערכאות הקודמות מתיקון 113 לחוק העונשין, ולא גזרו את עונשו של המבקש בהתאם להוראותיו. נטען, בהקשר זה, כי אילו היו צועדים בתי המשפט, במקרה דנן, בדרך אותה מתווה תיקון 113 לחוק העונשין, אזיי מצבו של המבקש היה צפוי להשתפר באופן ניכר. זאת, לאור מעמדו הרם של שיקול השיקום במסגרת התיקון, ולנוכח תסקירי המבחן החיוביים שהתקבלו בנוגע למבקש.

           עוד נטען, כי יש לקבל את הבקשה משיקולי צדק, הנעוצים בעיקר בנסיבות חייו הקשות של המבקש, וכן כדי שלא לפגוע בתהליך השיקומי המהותי אותו הוא  עבר. בהמשך לכך, גורס המבקש, כי העונש שהוטל עליו, חורג לחומרה מרמת הענישה הנוהגת בעבירות בהן הוא הורשע, וכי אף מסיבה זו יש להעניק לו רשות ערעור.

           לבסוף, נטען כי שגה בית המשפט לתעבורה בהפעילו את עונש המאסר המותנה, אשר הושת על המבקש במסגרת גזר הדין בפ"ל 3698-07-10, וכי טעה בית המשפט המחוזי שעה שלא התערב בעניין זה, בפסק דינו. זאת, מאחר שהתנאי שנקבע באותו גזר דין, נוגע לרשעה בעבירת נהיגה בפסילה, ואילו בנידון דידן, הורשע המבקש בעבירה קלה יותר של נהיגה ללא רישיון נהיגה.

דיון והכרעה

7.             לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, נחה דעתי כי דינה להידחות.

           הלכה שהכתה שורשים בשיטתנו היא, כי לא בנקל תוענק רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שכן זו שמורה אך למקרים מיוחדים המעוררים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן במקרים בהם מתגלה חשש לאי-צדק או לעיוות דין (רע"פ 7579/13 אבו קוידר נ' מדינת ישראל (26.1.2014); (רע"פ 5959/13 לאור נ' מדינת ישראל (21.1.2014); רע"פ 8875/13 ביטון נ' מדינת ישראל (12.1.2014)).

           המקרה דנן, איננו מגלה כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מדלת אמותיו של עניינו הפרטי של המבקש, ואינו מעורר חשש, כי למבקש נגרמו אי-צדק או עיוות דין. מכאן שהבקשה לרשות ערעור, איננה עומדת בתנאים שפורטו לקבלתה, ומטעם זה, לבדו, דינה להידחות.